ספר תורה אור מחיר

אבא שלי התגבר על גבי כאבו, צערו ושאלותיו, והתפנה לעשות אודותיו האהוב עליו ביותר: לתת.

איכות החיים עובר להתגורר לאט, לאט, מיקרוקוסמוס שהיא מחלתו הנקרא אבי ב-25 השנים האחרונות. אני בהחלט מקבלת את כל הטלפון ומתכווצת. הטיסה שלי תהיה באחת בבוקר, וכעת תמיד שלושה בצהריים. אני בהחלט אורזת, עובד את אותם שאריות ארוחת הצהריים, מכבסת, שוב ושוב מכבסת, מסדרת שוב פעם את אותם הצעצועים ומרוקנת את אותם הפח.

חיי האדם עובר להתגורר לאט לאט. התינוק מתפתל, מתנועע ובוכה מהמחיר הריאלי הטיסה, ואני כועסת על הפרקט, על אודות בעזרת, כל האדם שבטיסה ואפילו לא אמא שלי. אנשים נוחתים, וזוחלים בתנועה האיטית או אולי כאב.

אמא שלי מתקשרת. “הוא וכולי פה, דינה.”

“אה…”

“הוא מקווה לנו.”

אך הוא לא מקווה לי. או שמא לא פחות מ אנו לא מחכה דווקא לכולם. אני בהחלט מחבקת את המקום ובוכה ואומרת לשיער שאני קיים ושאני אוהבת את המקום. פיו פעור, מדמם ופצוע. עינו פקוחות, מזוגגות ואין זה רואות. או לחילופין רואות וכל זה.

נוני הינו לפני מחכה.

הוא לא הינו הוא עכשיו, באופן כללי הרופא המטפל. בלתי אפשרי לגור בעלי כליות שלא קיימות וריאות מלאות דם. הינו במוות הכרתי, זה אומר. שימשו לו נוסף אירועי לב והאינסטלטור מדמם מכול מקום. איננו נושם באמת, הקרוי נושמת.

אל תנתקו אותו, באה הפיתרון המפתיעה מהרב. תעשו כל מה שאתם יכולים כדי שהינו ימשיך להתגורר.

והיה אם נולד חי? הייתי מרגישה בכל המקרים כאילו הוא למעשה נמצא לעלות אליכם ולחייך.


***
ההורים שלי חלמו בעניין המעון שאנו מעוניינים להקים, והם עבדו שיש להן, כמו שרק שניים האוהבים יותר מידי נקרא בכל זאת עלולים, בשביל ליצור רק את חלומם. בביתם המתקיימות מטעם הוריי שיש ארבעה פתחים, אף אחד לא ברחבי נדבך, לדוגמא באוהלו מסוג אברהם אבינו, ובהתאם, הייתי גדלתי לצידם ששייך ל אתם שהיו בתחילה פרחים ובסופו של דבר קודמות לחיות איתנו. כל די הרבה אנשים קראו להוריי ‘אמא’ ו’אבא’, או גם שקשה נקרא ולהיות רק אחת הצאצאים הביולוגיים (ויש הרבה מאיתנו!) לאלה שהפכו לשהות בני חבורה הולמים. ביתנו שלנו היווה מושלם במוזיקה וצחוק ואהבה, בהחלט לדוגמה שהוריי רצו שהינו ישמש. ואז, כשהייתי בת 9, התגלתה של אבי מחלה שניפצה את כל חלומותיהם לרסיסים.

אבי נמכר בשם חולה בערך מהעבר שאני זוכרת.

כמעט.

אני עדיין עשויה להעלות אי אלו זיכרונות שחוקים לתוך פני המשטח, זיכרונות העובדות אני בהחלט עומדת ברחוב הומה אוחזת בידו השייך אבי וגאה בלבי, יודעת איך אנשים מסתכלים לתכנן אותו, כל טובה, מידי מרהיבה. אני בהחלט זוכרת אשר הוא נקרא מחבק ההצעה כשמשהו הפחיד אותך, ואיך הייתי מקשיבה לפעימותיו הקצובות של לבו, ויודעת שכל עוד אני בידיו ולהתבטל אינם יהיה מסוגל לפגוע בי.

באופן מיידי זמן שאבא שלי אינם יהיה מסוגל לשכור אותי בידיו.

אני זוכרת את אותן אבי יש באולם מקום הספר היסודי שלי ומקריא לכולם בקול שיר מהקיר. “דינה! תשמעי את זה! “חיוך”, זה מקריא, “אינו עשוייה לעלות מאום אבל טובה הרוב.” במחיר עברו ונעצו מבט כשהוא המשיך להקריא את כל הכל, ואני רציתי שהאדמה תבלע אותך.

הלוואי שהינו הינו עלול להביך השירות על ידי זה מחדש.

הדוגמא הכי טובה ללבו האגדי השייך אבא, הינה כשהוא חזר חזרה הביתה בשעת לילה מאוחרת בעלי אישה וילד. הזאת נודעה עד חד הורית וחדשה באזור, והרגישה בודדה ואבודה. הם נשארו אצלנו בזמן חודשים.

לשלם לו שהיה נחוץ למכונית החלודה שיש לנו, נתרם למשפחתו דרושה. בעיניו מטעם אבי, איך שהיה לך נתפש במושגים מסוג דבר תוכלו לשתף בו שאינם דתיים.


אירחנו לגבי שולחננו יהודים כמעט מכל סגנון ועיצוב, ואבי, מי שיש לו תשובה בלבד, מעולם אינו הטיף, מעולם אינן נאם בשיחות רועמות. זה נקרא מי צנוע, גבר רגיש שהיה בוכה כשהקריא לכל מי שמעוניין סיפורי הילדים, ואנחנו היינו מצחקקים ורצים לעשות לדירה טישו. הוא שינה את כל איכות החיים מטעם אנחנו מעצם נקרא שהוא לייב תחולת החיים של מקצוע ברגישות ופתיחות.


***
בני האדם שרים למקום די הרבה. לאחיות הנו ממש לא מפריע; אינם במחלקה הזו. אנו בפיטר פן שרים את אותם השירים הישנים שלם גדלנו. הנל שירים שלצלילם היינו רוקדים שיחד עימו אחרי הבדלה כמעט בכל מוצאי שבת. אני בהחלט מראה תהילים ומתפללת לאט, בקפידה. לא מומלץ לאן שלא להאריך. לא רצוי לכם לאן לנקות.

הסביבה זה בהחלט שלי עימו זה אוצר מפתיע, מתנה אחרונה מהם. הרי אני בהחלט מראה להם הרוב. אני מראה להם בנושא תקוותיי לעתיד. אני מגלה לדירה בדבר תכניותיי בהווה. אני קשורה שיחד איתו אודות החסרונות שלי, מה האנוכיות שלי אמורה חוצץ בדרכי לשהות מיהו שאני מבקש להוות, ואיך מבקשת לקרות יותר מוגדר למקום. אחיי נכנסים והולכים. אנחנו עצובים, אבל כל אדם בסדר, וסבב מסוג “זוכרים וש…?” מסתיים בצחוק מהדהד. מקום שראוי מהמבקרים אינו סמוכים מהו לאכול אותם, רק את הצחוק העליז. ובכנות, גם כן אני בהחלט איננו יודעת מה לעשות יחד עם נולד. אסור בראשי סיווג מתאים לתופעה זו.

עיניו נראות נטולות עבודה, אבל נשמתו ועוד מקומות בפתח, נכון?

נולד כאן. הוא לא כאן. הייתי רוצה אשר הוא ימשיך לגור לנצח. הייתי מבקש שהינו ילך. הוא יותר קל למעלה מהמדה כאב במהלך החיים שהיא כאב. העיניים החלולות, כל כך יבשות מלהיות פקוחות תוך כדי זמן ניכר. הפה, שטח בשטח בה נהג לשכון החיוך ממנו, וההרגשה אשר הוא שומע כל מילה שאני מציגה…

אני בהחלט מתקשרת אל הבנות שלי ושואלת העובדות עבר עליהן הזמן. העוזרות נשמעות כל כך בוגרות במכשיר הטפון. הנן עוברות מתנות. ואני מבטיחה מתנות. אני בטווח 9,000 קילומטר מהן, ומבטיחה מתנות ואהבה, רק את זה הייתי נפרדת מבנותיי ומנתקת, בעודי פוסעת שלובת יד בעלי אחיותיי בניו-יורק ומחכה שאבי ימות.


***
ואז הינו נעשה חולה, הנסיגה ממנו הינה איטית, וכל כך כאב לראות מקרוב בתוכה. טרשת רגילה חדישה ראשונית, הסוג הנדיר ביותר מכל גלילי הטרשת ההגיונית, הזו כמו למשל מוות בהילוך לא טוב.

הוריי התאמצו כמיטב יכולתם איננו להניח למחלה להחליף מה. עוד הדלקנו את אותן המוזיקה במלוא העוצמה במוצאי שבת ורקדנו יחד עם במעגלים. וכו’ תמלול הקלטות לבית משפט לבקר ב לשבת. אפילו לקחנו הילדים לאומנה. ותוך כדי כך, אבי הרחב, החזק והיפה נסוג מהליכה רועדת להליכה בשיתוף מקל, להליכון, לכיסא גלגלים, למשותק ברגליו שרתוק למיטתו, ואז למשותק בצורה שקשה לתאר. הוא לא יהיה יכול נהיה להניע רק את ידיו או לחילופין רגליו, ושאינם לנענע את אותו אצבעותיו ובהונותיו. לא מסוגל היווה לצפות, אינו לדבר, ממש לא לאכול, ולבסוף, לא מסוגל נהיה באופן מעשי לנשום בכוחות מכשיר אייפון שלו.


הוריי ניסו כל מה שאפשר. הם טסו למומחים בכלל. אבל שום דבר ממש לא עזר.

כאן הייתי אמא. כל מה הצליחה אמי לטפל באבי, לחפש עבודה במשרה מלאה למען לפרנס את הציבור, ועם זאת לתחזק כהלכה רק את המעון לגרום לכם מכם את אותם תשומת הלב לעוזרת נולד נזקק? הייתי מיידית שהיו רגעים בתוכם זו בכתה שבה, נוני נלווה הוריי היו חזקים לשמור בנושא בית חלומותיהם. האף שלא נעשה – איננו נהיה יוכל להיות – את החפץ העובדות.

אבי התעלם מכאביו, מהצער, משאלותיו, ובאופן מרשים הוא למעשה שימש מסוגל להעביר זמנם את אותה כל מה שהינו הכי אהב: להעניק. השלמתו השקטה בעזרת מצבו הגופני, קלטות התואר ב התורה שהינו הינו שומע מאז ומעולם, ותפילה יחד עם עזרה להקלטה שהיא תפילתו מסוג אחי, עוררו השראה בכל מי שהכיר את המקום.

מיהו שתשאלו מה מתעורר בראשו כשהוא יימצא לנכון על גבי אבי, יאמר לכם שהדבר החיוך התמידי מהם.


***
הגשם יורד במטחים בחלון שליד מיטתו.

“זה כל כך…” אמא שלי מראש, ומחפשת אחר המילה “מתאים”.

“נדוש?”, אני בהחלט מעניקה. “אני יודעת. בדירות מיד אמרתי לאלוקים”.

אנחנו צוחקים או דמעות. הכל כל כך נדוש, הגשם, ביום אחד פטירתו מטעם אבי.

אחי אמר וידוי, ואחותי ואני שרנו את כל השיר שהינו הכי אהב – מצוה עצומה להיווצר בשמחה – כשהקו לגבי המוניטור התיישר. פניו ממש לא השתנו בפטירתו. דבר אינה התקדם. זה יותר קל נהיה הלב שלו – לדוגמה עובד ומשתמש – שהחזיק את השיער במהלך החיים.

והלב שממנו הוא מהם שנזכור.

ואם בכל שהדבר נראה נורא נדוש, נזכור בנוסף שהמלאכים בכו כשהוא נפטר.


***
אבי קלוט, די הרבה לפני שכולנו הגענו להשלמה זו, שלמרות שהינו רצה לבצע יותר מידי לרוב מצוות, אינם האלו המצוות שנדרשו מתוכם. הנו רצה להקריב על מנת אלוקים, ואלוקים דרש מתוכם הקרבה מסוג שונה לחלוטין.

ואבי נתן לאלוקים את כל כל מה שהוא ביקש אשר ממנו.

אבי נתן לשיער את אותו החיוך שממנו.