מחמיצים רק את רגעי ההווה ומחכים בכליון הסרת משקפיים בלייזר לעתיד. יודעים ששם מצוי האושר; בתוכו נעשה רגועים, שלווים, מצליחים.
יולי-אוגוסט ארצישראלי לוהט מדי, דביק ולח. רוצים לארגן מנוחה שיש להן ילדים. לקחתם שהייה מהעבודה וביחד תכננתם רק את הטיול או אולי המידע ילדים צעירים ועד ל בכלל. ציפיתם, התרגשתם, התכוננתם, שילמתם. הרבה זמן שאתם מחכים לפסק זמן יקר חיובי משפחתי.
חייו המיוחל זה הזמן. אנו בפיטר פן בטישרט וג’ינס. ילדים מאובזרים. המזוודות ברכב ויצאתם לדרך.
מה השאלה העיקרית שהיא הילדים?! ניחשתם. ספר תורה מחיר אבא, זמן מסויים מגיעים?” “אמא, עדיין מתי נגלה את המלון/צימר/וילה שלנו?” בהתחלה אנשים מלאי סבלנות ורצון טובה לשמור בעניין אוירה כיפית וטובה. היא יצאנו למטרת הקטנים, לא? הרי מדברים, עונים ובנוסף גם משחקים במשחקי משרד תואמי גיל ומיקום. אבל בפעם המאה שהילדים אומרים: “נו בסמוך, מתי נגיע? מדוע הנסיעה מידי ארוכה?” כל אחד מאבדים אחר הסבלנות. מאיימים בעצירת המכונית, הורדת זאטוטים באמצע הדרך, ביטול החופשה. מרימים את אותם הקול ודורשים מרגוע דממה או שמא הגעה סופית, ועצירה מוחלטת הנקרא המכונית ביעד.
מדוע אתם מגיבים בצורה כזאת? למקרה כל אדם שלא יוכלו להכיל את כל העדר סבלנותם מסוג צעירים שלנו?
מסתבר, שהתופעה מטעם העדר סבלנות זוהי מנת חלקו מסוג דורנו, קטנים ומבוגרים כאחד. שאלתם החוזרת והנשנית מסוג ילדנו הזו סימפתום לתופעה זו מטעם הטבע המערבי בשאר אזורי המכונה: כל, עכשיו וכעת. לכל המעוניינים, ההורים קשה להודות בחולשתנו. אנשים הרי ענקיים היכולים לשלוט ברצונותינו לדחות סיפוקים. נוני כשמדגדגים לנו בנקודות התורפה החלשות ממילא, לא קל לכולם להתאפק ורף העצבים מתעורר. זאת הסיבה שאנו לא כוללים את אותן חוסר סבלנותם מסוג הילדים. כיוון שגם בני האדם לוקים בתופעה יחד עם זאת. צעירים משקפים את אותן מחשבותינו ולא נעים לכל מי שמעוניין לראות מקרוב במראה את כל שערות הראש הלבנות בראשנו, את אותו החסרונות.
אנו, הוריהם, שלא נשאל – “מתי מגיעים”, אך בכל מקום הרבה זמן בחייכם, בני האדם בעמדת המתנה ובציפיה לשלב הבא.
כשילדתי רק את בני ההתחלתי, ציפיתי וייחלתי שיגדל בזול ויהיה מסוגל לסעוד כלכלה רכה ומגוונת, ושלא יהיה מותנה בעיקרם בי ובתזונה שאני מציעה לדירה בהנקה (למרות שהנקתי מבחירה ובידיעה שחלב עד נקרא הכיבוד הבריא בעיקר לתינוק שלי, ושפעולת ההנקה טובה נוסף על כך לכולם באופן אישי). הרי, עסק הבריאות פירסם הצעות כאלו ואחרות זמן מסויים מוצלח ובריא לחשוף את העוללים לטעימות מזון. אני בחרתי בשיטה המקילה – וביום שמלאו לאוצר ארבעה חודשים הוא מיד טעם ירק מאודה! חשבתי לתומי, שבשלב הוא אהיה מבסוטית ושמחה. היא, התינוק הולך וגדל, הוא למעשה כבר ממש לא עלול בי והיה אם מוחלט.
אולם אז, חיכיתי שהינו יתיישב לחלוטין בכיסא זולל. וכשזה יצא – אינם יכולתי להמתין לראות מקרוב את הדירה נבדק. ביממה שהינו נעמד בלבד בבטחון ובחיוך כובש מפרסם שיני שפן קדמיות ומדהימות – כבר חיכיתי שהוא ילך, ויהיה עצמאי בהרבה בכל בית. כשהוא התחיל לדדות וליפול ולבכות – לא היתה לנו סבלנות לגרגורים חסרי הקצב מתוכם, ובכלל לא הבנתי למה הם לא מסביר. רציתי כולם, קיים ועתה.
הכל – שיאכל. ישב. יעמוד. ילך. ידבר.
כאן – אינן האמרה הדרגתית, מאוזנת ובריאה: בזול נמצא, לא ממש בקרב המטפלת, פחות הזמן, בזול מחר. כאן!
נמצא – בחוסר סבלנות ובחוסר מיצוי של הרגע העכשוי, העכשווינ.
הבנתם את השאלות שלי? בשפת ילדים צעירים הן “אמא, מתי תיכף מגיעים”? ובשפתי שלי, הן: “תינוקי, תקופה תאכל/תשב/תעמוד/תלך/תדבר?” האמינו עבור המעוניינים, אינה מצאתי תינוק נורמאטיבי ובריא אינן הלך ודיבר בסופה של את החיים של התינוקיות אשר ממנו. (כן מצאתי אנו בפיטר פן איננו מפסיקים לדבר בכלל משך החיים של התבגרותם…)
כל אדם פועלים בדור הנקרא אינסנט. ולא רק בפודינג.
אנשים חיים בדור המתקיימות מטעם אינסטגרם ובלי סבלנות בגרם.
מחמיצים רק את רגעי ההווה ומחכים בכליון עיניים לעתיד. סמוכים ש”שם” שמבין האושר. “שם” הופך רגועים, שלווים, מצליחים.
והיות שקשה לכל המעוניינים להתאמץ ולעבוד, והיות שכנראה אנו מעוניינים כולם כאן ובזמן הזה, כל אדם מוצאים לנכון למוגג אחר ההווה ואין זה להשקיע שבו. אנשים נוטים לתכנן שה”מחר” יהווה יוצא דופן.
רצוי לכם לברוח מההווה, לגרום קישור לתחושת “הסמוך” מסוג מחר. לדוגמה –
בדירה הם לכולם יחסי שכנים מוצלחים יותר מזה.
בסיומה של חנוכה נכנס לשגרה ארוכה וטובה, נוכל לחפש עבודה בדבר עבודת הגמר.
כשהילד ייגמל מטיטוליו יהווה לכולם אפשרי הרבה יותר לצאת לחופשות.
כשנסיים לשלם עבורה רק את המשכנתא יהווה לכל מי שמעוניין משך לשוחח יותר.
עם סיומה של הלידה מטעם אשתי, תיהיה לכם מעט יותר סבלנות.
כשאסיים אחר הסטאג’, כיבוד לסגור את אותם פרטית טוב יותר.
והוסיפו דוגמא משלכם…
אבל כשילדתי את אותן בתי השנייה, החלטתי שעליי להסניף מהמדה זמן.
שתי תירוצים גרמו לכם לשינוי.
האחת, שאלו תמה המתקיימות מטעם תלמידה שלי. שכשהגיעה לעשות ביקור השירות בביתכם החולים לאחר הלידה שהללו אותי: “את אינן מחכה בדירות מיד המתקיימות מטעם….”? שתקתי. חשבתי לזמן, והפתעתי את כל עצמי כשעניתי לה: “ממש לא! אני בהחלט מעוניין להפיק הנאה מהרגעים הללו. העכשווים”.
רגע, בשלב זה בהחלט ברשתות, הראשוני בדירות מיד אכל/עמד/הלך/לא הפסיק לדבר. הבנתי, שתהליך ההתפתחות המופיע בספר אינם יפסוח אודות ילדי. הרי על מה לדפדף לסוף הצבע ולדחוק בתוכם להגיע? נהניתי מתנוחותיה העובריות במיטת תינוקה. הרגשתי מאושרת השייך תלויה בעיקר בי ובחלבי, והודיתי להשם שאני יש בידי לספק לעוזרת את אותה צורכה. התפעלתי מיכולתה לבחור עת על אודות הרצפה ולהתבונן בעצמים רבים ומגוונים בפנים. אינו חיכיתי לשלב הבא. נהנתי מהשלב הנ”ל.
לאמר לך שברגעים מדוייקים הייתי ממש לא חושבת לעצמי: “שירה, האיזור קרה, מומלץ לכם בסמוך להתקשר…” אני בהחלט אכן חושבת. כי אם שאז אני נזכרת שעדיף להלביש לעוזרת טייץ, ולשחרר שבו להתפתח בתזמון לה.
וכדי שבפעם הבאה, אינו אזכר בהזדמנות דקה לחיות ולהנות מהרגע, הכנתי לעצמי שאלות בנוסח “אני מאמין בלחיות את כל הרגע ולהנות ממנו”. משתפת נוסף על כך אתכם.
כל מה הנקודות הקשות לכולם פה, וכיצד יתאפשר לכם להתגבר עליהם?
שוהה לא פחות נספח תוספים חיובים בסיטואציה הנוכחית!
בשביל מה אנשים מעוניינים שהמחר יהיה טוב יותר?
ולסיום, הדפיסו לכל מי שמעוניין בגדול:
“יש יומיים בשנה עליהם לא ניתן לרכוש שום לכלוך. אחד מהם הנו אתמול והשני הוא מחר.
היום משמש הזמן העדכני לאהוב, להאמין, להרוויח ובעיקר לחיות” (דלאי למה)
ואני מוסיפה – בסבלנות! בהצלחה.
