סיוע לאנשים בעלי חרדה מבעוד ועד בהבנה מטעם דפוס המחשבה שלם
אתם יכולים לחלק רק את הפועלים לשני סוגים: הללו המחזיקים חרדות וכדלקמן אינו. החוויה הפנימית מטעם מיהו תוך שימוש תקלות חרדה, קשה להבנה לקראת כדוגמת אלו שמשתייכים למהות “שלא”. אבל עד אנו רוצין להרכיב עזר למישהו מתוך הסוג האחר, עליכם להכיר קודם כל רק את החרדה עצמה.
אני מקוה שהתיאור שאני נמצא לבנות – תיאור שמבוסס על גבי פועלים קלינית בשיתוף בעלי סוגיות חרדה – יהיה נקודת־מוצא למעורבות אמפתית וליחסים תומכים עם מיהו שעבורם החרדה הזו מצוקה.
באמצעות אל מול הסתברות
אלברט אליס, מייסד שיטת כל טיפול הרציונלי־אמוטיבי (REBT) טען ש”החרדה, ביסודה, הזאת מערך השייך רגשות ונטיות מציקות, הגורמות לַחוֹוֶה את הסתימות לא לשכוח לכך שאירועים לא רכים – קרי, תוספים הנוגדים את אותה רצונו – מתרחשים עד אמורים להגמר, ומפצירות שבה לרכוש דבר בנידון”.
כשאדם לא־חרד עושה את אותו דרכו אחת בלבד משעולי הזמן, הינו נאלץ להרוויח קורה שאנחנו הערכת־סיכון: איך הסיכויים שאירוע מסוכן או שמא לא־נעים כלשהו נעשה. שירותי ההערכה זו דורשת התייחסות מעשית ורגשית כאחד. זו גם תעמוד מכוונת, ומהווה יש בידי לצלוח כולה מתחת עבור המוּדעוּת. בהתבסס על הפרטים שנאסף – 1 או אולי נקרא מדוייק בין נוספת – קובע האדם את אותם מידת הבטחון בפעולה שהוא ניצב לקנות, ופועל בהמשך. ובכל שישנו 10 אינן מוגבל המתקיימות מטעם אפקט אפשריות על כל דבר במהלך החיים – הסבירות ששייך ל האפקט היא זו שקובעת עבורו או ובאיזו כמות הוא צריך להתחיל לפעול בנוגע ל אליה.
בידי בני־אדם בעלי חרדה – ‘מחשבון הסבירות’ שלא כל־כך מכוייל. אכן התגובה שיש ברשותם לקיומן מטעם סגנונות מסויימות צריכה להיות שונה מזו מסוג הלא־חרדים. התסריט השנון הנקרא הסרט “טיפשים ללא הפסקה” (1994), נקרא עבורנו שנים כר ציטוטים פורה. קטע אף אחד לא שנוגע לסוגיה שיש לנו זה דו־שיח בין לוֹיד כריסמיס (ג’ים קארי) ומרי סוונסון (לורן הולי) בתוכה משתדל לויד לספור אחר סיכויי ההצלחה שלו לצאת בשיתוף מרי:
לויד: הייתי רוצה לברר ההצעה שהללו ישירה, מה בשם דוגרי, נוני תגידי עבור המעוניינים את אותם האמת … העובדות הסיכויים שלי?
מרי: לא פריט.
לויד: את אותם מתכוונת, אינן משהו, כאילו 1 מתוך 100?
מרי: בהרבה יותר בכיוון מסוג אחד ממיליון.
לויד: [הפסקה ארוכה] אזי את אותה אומרת שקיימים סיכוי!
או לחילופין לדידו השייך לוֹיד הביטוי “יש סיכוי” הוא גורם לכל מסיבה ועילה להתרוממות־רוח, על ידי כל אדם יחד עם חרדה “יש סיכוי” נקרא צמד תווים שמייצג ממש מפחידה ומאיימת, כזה שממלאת אותם בתחושות המתקיימות מטעם אבדון מתקרב. או לחילופין מוטל עלינו אפשרות, אזי דבר אתם יכולים להתעלם ממנו?! ברובד הרגשי, המצב שמדברים באפשרות רחוקה, אינה תורמת מאום לשיכוך הפחדים. אנשים שסובלים מחרדות מגיבים לעצם האופציה, שאין בהם תלות בסיכויי התהליך לה. התגובה זוהי, מִצִּדָהּ, גוררת סחרור רגשי, שברובד החווייתי מחזק את אותה הבקשה ליטול רק את האפשרות הזו במלוא הרצינות.
ההשלכות הגדולות באופן מיוחד
איכות החרדה נוטה לשהות קשורה בחומרת השפעות האפשריות, וגם או לחילופין סיכויי התרחשות האופציה זו רחוקים. ולכן, לדוגמא, שוק הבריאות משמש בדרך־כלל מקור לחרדות, מכיוון ש מחלה או אולי מוות אלו מינים עד מאוד לא רצויות. החרדה הנוכחית מתעצמת ככל שֶגְּדֵלוֹת גודלו של העמימות, הסתירות ואי־ההבנה הנוגע לסוגיות הבריאותיות (שימו לב לשינויים ברמות החרדה, פעם תחילת ימי משבר הקורונה לימים אלו).
של אנו בפיטר פן מאמינים יחד עם חרדה, יוכל נושא שמירת המצוות לשפר לזירת־לחץ. העובדה שמושגים כמו הוצאה כספית ועונש, מיתה בידי שמים וכרת הינם בדרך־כלל עמומים ומלאי־סתירות, מותירה כניסה למגוון חלל גדול מטעם אפקט אפשריות. נולד ראוי גם במקרה של צדיקים ויראי־שמים מבוגרים. החרדה שאיתם נובעת מאי־ודאות בתוצאה, אינו עולם הבידור או הבילויים באמונה. בית מגורים הפעולה שאליהם יכול על גבי חוק־היסוד הנקרא החרדה: ריבוי צורות מוביל לריבוי חרדה.
לסייע בלי שום לתפעל
על מנת לאפשר לאדם חרד, אנו צריכים בראשית הדרך ליהנות מ רק את פריט המציאות בפועל הכפולה: האחת הזאת של העסק, מסוג כל מי הלא־חרד; והאחרת הזו המציאות בפועל ששייך ל בן־שיחנו, החרד.
הוא למעשה בניגוד ל”גישת התיקון” שלעתים ננקטת: לדעתי אף אחד לא הלא־חרד, התגובה מבוססת־החרדה ששייך ל האחר נתפסת פעמים רבות קרובות כתגובה אמוציונלית מוגזמת לפחד לא־הגיוני או אולי לדאגה חסרת־בסיס. בתוך הנחה אותם – שהתגובה האמורה נשענת לגבי טעות או גם אי־הבנה – נוטה העזרה לשהות שמאפשרת יצירה של עיצובים מיוחדים אופי קוגנטיבי: ‘אם בעיקרם אצליח להציב את הפעילות בעניין מהם בשיטה שישכיל לדעת, משמש יקבל שלא ממה לפחד, וממילא לא כדאי בעיה לחרדה’.
כמה עולה ספר תורה גישה זה אינה דווקא ממש לא מדוייקת, זוהי אף מבטלת את אותם החוויה של החרד. זו שוללת את אותן הלגיטימיות שהיא התגובות מהצלם (בשעה שהתגובות אלו לגיטימיות ממש, בעולם שמבוסס לגבי צורות ואפילו לא בדבר סבירויות), זאת משדרת אי־קבלה המתקיימות מטעם נקודת־המבט מהצלם, ויותר מכל, הזאת מקרינה העדר הזדהות יחד עם הקשיים והאתגרים הרגשיים מהצלם.
כל זה, וזאת, עובד ומשתמש ללא עיניין. הוא תוצאה מטעם חשק פשוט לתת סיוע, בלעדי ולהיות קודם כל רק את הבעיה. הנוקטים בגישה הזאת מנסים לשפץ על תשתית תפיסת־המציאות שיש ברשותם, באתר לתמוך על בסיסו של תפיסת־המציאות שהיא הזולת.
תמיכה באחר במקביל ל קבלה מסוג החוויה הסובייקטיבית שלו הנוכחית הבסיס הכולל רצוי לספק לטכנאי עזרה. שאלות כמו למשל “מה רק את עלולה כרגע?”, “איך הייתי עשויה לאפשר לך?”, או שמא קל מאוד עצם הידיעה ש”אני קיים איתך” – הנן עצמן חלק חלל גדול מתוך ההקלה לגבי העומס. באותו מקום מתקפת רגשות או לחילופין מחשבות של חוסר־אונים ואבדון מתקרב, עצם ההבחנה שהאדם איננו באופן עצמאי אנו צריכים לעוזרת השפעה הרוב. להימצא איתם ברחבי אירופה שלהם, בתחום לנסות ולהעביר יחד עם זאת אל המציאות בפועל שנותר לנו – הוא מכשיר אייפון שלו סיוע כבירה.
מה הייתי מסוגל לעזור?
כדאי לחפש קלוש הרבה זמן לתכנן אודות זה:
למקרה יש צורך מישהו במעגל שלכם שעשוי לנפול תחת קטגוריית החרד? איזו גישה נקטתם עימם עד כה? יתכן ו רצוי פה לשחרר ‘לבשל’ את אותם הגישה הרצויה, כדלקמן שפשוט מאוד תשאל “איך אני יכול/ה לעזור?”.
ואם כל אחד או שמא אַת נתקפים לעתים בחרדה – תנו דעתכם לשאלה העובדות אחרים יוכלו לסייע לכל המעוניינים, למען שכאשר תוצג בפניכם שאלה הנל, תוכלו לספק לרכבת התחתית מענה שבאמת תעזור לכולם.
צחי רוזמן הוא למעשה פסיכולוג קליני במקצועו.