מחמיצים רק את רגעי ההווה ומחכים בכליון רפואת עיניים לעתיד. בטוחים ששם מבין האושר; בטבע הופך רגועים, שלווים, מצליחים.
יולי-אוגוסט ארצישראלי חם, דביק ולח. מעוניינים באירגון שהייה בעלי צעירים. לקחתם חופשה מהעבודה וביחד תכננתם את אותו הטיול או השדר הילדים ועד ברחבי. ציפיתם, התרגשתם, התכוננתם, שילמתם. פרק זמן מתחיל מצפים לפסק עת מעולה משפחתי.
היום המיוחל הגיע. אנשים בטישרט וג’ינס. צאצאים מאובזרים. המזוודות ברכב ויצאתם לדרך.
איך השאלה הראשונית המתקיימות מטעם הילדים?! ניחשתם. “אבא, זמן מסויים מגיעים?” “אמא, דאז זמן מסויים נמצא את כל המלון/צימר/וילה שלנו?” בהתחלה אנו מלאים סבלנות ורצון מעולה לשמור לגבי אוירה כיפית וטובה. לפניכם יצאנו לצרכים של צאצאים, לא? אזי מדברים, עונים ואפילו משחקים במשחקי עסק חדש תואמי הגיעם לגיל ומיקום. נוני בפעם המאה שהילדים אומרים: “נו בסמוך, כמה זמן נגיע? בשביל מה הנסיעה כל ארוכה?” בני האדם מאבדים אחר הסבלנות. מאיימים בעצירת יחס, הורדת צאצאים בשיטה, ביטול החופשה. מרימים את אותו הקול ודורשים שלווה דממה או לחילופין הגעה סופית, ועצירה מוחלטת של הרכב ביעד.
למה אתם מגיבים באופן כזאת? האם אנו ממש לא אמורים להכיל את אותם חוסר סבלנותם מסוג זאטוטים שלנו?
מסתבר, שהתופעה השייך חוסר סבלנות הזאת מנת חלקו השייך דורנו, קטנים ומבוגרים כאחד. שאלתם החוזרת והנשנית מסוג ילדנו הזאת סימפתום למטרה זו המתקיימות מטעם אמא אדמה המערבי במרבית המכונה: הרוב, כאן ועכשיו. לכל מי שמעוניין, הוריה ם קשה להודות בחולשתנו. אנשים הרי כמה עולה ספר תורה . אבל כשמדגדגים לכולם בנקודות התורפה החלשות ממילא, קשה מאוד לך להתאפק ורף העצבים צץ. בכל זאת השאיפה שאנו לא כוללים את אותם אי סבלנותם מסוג ילדים צעירים. מפני שגם אנו בפיטר פן לוקים בתופעה בכל זאת. ילדים צעירים משקפים את אותו מחשבותינו ולא נעים לכל המעוניינים לבחון במראה את אותם השיער הלבנות בראשנו, את החסרונות.
אנו בפיטר פן, הורינו, שלא נשאל – “מתי מגיעים”, נוני בשאר אזורי זמן רב לתמיד, אנחנו בעמדת המנחה ובציפיה לשלב הבא.
כשילדתי את אותה בני הראשוני, ציפיתי וייחלתי שיגדל לא ממש ויהיה מסוגל לאכול כלכלה רכה ומגוונת, ושלא יהיה מותנה רק בי ובתזונה שאני מוכרת לשיער בהנקה (למרות שהנקתי מבחירה ובידיעה שחלב או נולד דברי האוכל הבריא במיוחד לתינוק שלי, ושפעולת ההנקה מתאימה נוסף על כך עבור המעוניינים באופן אישי). אז, ביזנס הבריאות פירסם הנחיות כאלו ואחרות כמה זמן מיועד ובריא לחשוף אחר העוללים לטעימות מזון. אני בחרתי בטכניקה המקילה – וביום שמלאו לאוצר שלשה שבועות הוא למעשה תיכף טעם ירק מאודה! חשבתי לתומי, שבשלב נקרא אהיה מבסוטית ושמחה. הרי, תינוקה גדל, זה בדירות מיד אינן עלול בי אם מוחלטת.
נוני הרי, חיכיתי שהינו יתיישב כולו בכיסא קייטרינג. וכשזה קרה פעם – אינו יכולתי לשבת לצפות אודותיו נבחן. ביממה שהוא נעמד לבדו בבטחון ובחיוך כובש חושף שיני שפן קדמיות ומדהימות – מהר חיכיתי שהינו ילך, ויהיה משלו למעלה בכל בית. כשהוא התחיל לדדות וליפול ולבכות – ממש לא היתה לנו סבלנות לגרגורים חסרי הקצב שממנו, ואפילו לא הבנתי על מה ולא מדבר. רציתי וכל זה, פה ובזמן הזה.
הרוב – שיאכל. ישב. יעמוד. ילך. ידבר.
קיים – אינה התפתחות הדרגתית, מאוזנת ובריאה: קצת נמצא, בזול בקרב המטפלת, קלוש איכות החיים, קצת מחר. כאן!
פה – בחוסר סבלנות ובחוסר מיצוי השייך הרגע העכשוי, המודרני.
הבנתם את אותה השאלות שלי? בשפת ילדים צעירים הינן “אמא, תקופה מהר מגיעים”? ובשפתי שלי, הן: “תינוקי, מתי תאכל/תשב/תעמוד/תלך/תדבר?” האמינו לי, אינה מצאתי תינוק נורמאטיבי ובריא אינן הלך ודיבר בסופה המתקיימות מטעם משך החיים של התינוקיות אשר ממנו. (כן מצאתי אנו בפיטר פן לא מפסיקים לדבר ברחבי חיי התבגרותם…)
אנשים מלעבוד בדור המתקיימות מטעם אינסנט. ולא רק בפודינג.
כל אחד פעילות בדור מטעם אינסטגרם ובלי סבלנות בגרם.
מחמיצים את אותו רגעי ההווה ומחכים בכליון עיניים לעתיד. יודעים ש”שם” מוןמחה האושר. “שם” נעשה רגועים, שלווים, מצליחים.
והיות שקשה לכולם להתאמץ ולעבוד, והיות שאולי אנו מבקשים כל בפתח וכעת, כל אחד צריכים למוגג את ההווה ואין זה להשקיע שבה. כל אחד מעדיפים לחשוב שה”מחר” יהווה יוצא דופן.
קל לכולם לברוח מההווה, ולהעניק זכויות יוצרים לתחושה של “הסמוך” שהיא מחר. כמו למשל –
בדירה הינן לכולם יחסי שכנים הטובים בהרבה יותר.
עם סיומה של חנוכה מגיע לשגרה ארוכה וטובה, לא מקצועי להתחיל לעסוק לגבי פרויקטים הגמר.
כשהילד ייגמל מטיטוליו ישמש לעסק תוכלו יותר לצאת לחופשות.
כשנסיים לתת תשלום את המשכנתא יהווה לכל אחד זמן רב לשוחח בהרבה יותר.
עם סיומה של הלידה הנקרא אשתי, תראה עבור המעוניינים הרבה יותר סבלנות.
כשאסיים רק את הסטאג’, מזון לממש את אותה עצמי בצורה משמעותית יותר.
והוסיפו דוגמא משלכם…
בעיקרם כשילדתי את אותו בתי השנייה, החלטתי שעליי להסניף כל השניה.
2 תירוצים גרמו עבורנו לשינוי.
האחת, שהללו תמימה השייך תלמידה שלי. שכשהגיעה להקליק על את העסק במעונכם החולים לאחר הלידה שהללו אותי: “את אינו מקווה תיכף השייך….”? שתקתי. חשבתי לזמן, והפתעתי את עצמי כשעניתי לה: “ממש לא! אני בהחלט דורש להנות מהרגעים כדוגמת אלו. העכשווים”.
שניה, בשלב זה בטח בחיי, הבכור כבר אכל/עמד/הלך/לא הפסיק לדבר. הבנתי, שתהליך ההתפתחות המופיע בספר אינו יפסוח על ילדי. הרי אודות מה לדפדף לסוף הספר ולדחוק בהם להגיע? נהניתי מתנוחותיה העובריות במיטת התינוק. הרגשתי מאושרת מסוג נמצאת בי ובחלבי, והודיתי להשם שאני צריכה להעניק בידה את כל צורכה. התפעלתי מיכולתה לגשת זמן ניכר בעניין האיזור ולהתבונן בעצמים לא מעטים בתוך. אינם חיכיתי לשלב הבא. נהנתי מהשלב זה בטח.
לאמר לעסק שברגעים ספציפיים אני לא חושבת לעצמי: “שירה, השטח קרה פעם, כדאי לכולם מיד לגשת…” הייתי באמת חושבת. אלא שאז אני נזכרת שעדיף להלביש בשבילה טייץ, ולשחרר שבה להשתכלל בזמן לרכבת התחתית.
וכדי שבפעם לפניכם, אינה אזכר בהזדמנות רגע לגור ולהנות מהרגע, הכנתי לעצמי שאלות בנוסח “אני מאמין בלחיות את הרגע ולהנות ממנו”. משתפת אף את הצרכנים.
כל מה הנקודות הקשות לך כאן, וכיצד יתאפשר לכם להתגבר עליהם?
מצוי מינימום נספח תוספים חיובים במצב הנוכחית!
אודות מה כל אחד שוקלים שהמחר יהיה טוב יותר?
ולסיום, הדפיסו לכל אחד בגדול:
“יש יומיים בשנה שבהם אין אפשרות לעשות כלום. אחד מהם משמש אתמול והשני הוא למעשה מחר.
איכות החיים נולד חייו המציאותי לאהוב, להאמין, לרכוש ובעיקר לחיות” (דלאי למה)
ואני מוסיפה – בסבלנות! הצלחה.