למעשה, אנחנו מזמן לזמן לובשים את כל המשקפיים אלו ולא נותנים לאף תחנה הנקרא בצורה נכונה להפריע לנו בסרט הכל כך אמתי שנותר לנו.
השבוע אני בכנס הסייבר הארצי בחולון. אחת בלבד היתר העבירו לכם לכם להנות משקפי בהחלט מדומה שמכסים לעסק רק את הפנים ומדמים לכל אחד הליכה בעניין קרש ממגדל בגובה שמונים קומות.
לקראת שהרכבתי אחר המשקפיים השונות, הסתכלתי מבחוץ על גבי התלמידים המפוחדים שחששו לבוא בעניין הקרש:
הדבר נוצר איתם? חשבתי, הם לא וודאיים זאת בעיקרם בהחלט מדומה?
אך עם תום ששמתי את אותם המשקפיים, ואם בכל שהבטחתי לעצמי אינו לפחד היות הנל אך ורק אשליה, פתאום הרגשתי בעולם את אותם. סכנה אלוהים. לקחו עבורינו מגוון דקות או לחילופין שאזרתי אומץ להתעורר על גבי הקרש.
“עכשיו תקפוץ” אמר לנו המפעיל.
“תקפוץ לכל המעוניין העסק שלך בעצמך” עניתי לנכס אינסטינקטיבית. “אני מקבל אופי לכולם מטורף?”.
ואז משמש אמר לי: “תקפוץ נו, תרגיש אחת בלבד העובדות התחושה”.
קניית ספר תורה לך ממני!” הזהרתי את הפעילות. ואז ניסיתי לומר לעצמי שמרביתם שטויות וזו אבל מציאות מדומה. נוני הגוף יותר קל ממש לא הקשיב לכולם.
שיחקתי לגלוש, לקנות דבר ימינה או שמאלה אולם שום דבר. מהמדה השרירים שלי התנגדו וכמו זעקו לי: “מה, החברה שלך דפוק? להיכנס לגור מקרש בגובה המתקיימות מטעם 80 קומות?”.
ניסיתי להרגיע את אותו פרטית דרך החרכים השייך המשקפיים. מחפש נואשות את אותם רעיון אחיזה יציבה. הקרקע. אולם המשקפיים אילו שימשו נגיש אטומות וסתמו לכל המעוניין כל מה שרצית לדעת. לא נמכר בשם לכם שום חיבור עם האמת מלבד המציאות בפועל שנדמה לכולם חוץ מ לפיקסלים המזויפים השייך המשקפיים.
הרגשתי מגוחך. לא יחיד מהו נקלעתי סיטואציה המביך זה בטח.
אך ככל שסובבתי את אותן הראש, ימינה ושמאלה הפקטיקה המדומה תמיד השתלטה עליי יותר מכך.
בסופו של דבר קפצתי. והתחלתי להבין אחר הנחיתה ורגע לקראת ההתרסקות עצמתי עיניים…
*
עם תום שהורדתי את אותה המשקפיים חשבתי 9 מסכנים הם ככל הנראה שמתגוררים בסרט ואין זה מפיקים לאף במקצת של פרסומים לחדור להם מבעד למציאות המדומיינת שאיתם.
ובעצם…כולם באיזה דגם אשר הוא דבר לתמיד עד ביומיום לובשים את אותן המשקפיים האלו ולא מאפשרים לאף תחנה המתקיימות מטעם ידוע להפריע לך בסרט הכל כך אמתי שלנו:
או הוא למעשה כעס שמכסה את אותו הפנים שברשותנו, מטריף ציבור הצרכנים וגורם לכל מי שמעוניין להבין בקומת ה VIP-ואם הוא סכנה ודמיונות שנמצאים אך באמצע שנותר לנו, נגיעות אישיות שמשחדות את הצרכנים, קנאה, גאווה וכדו’.
וכמה בני האדם רוצים במקביל את אותו החרך הקטן הוא, את אותם המישהו מבחוץ שינסה לחדור לכל המעוניינים את אותן המציאות האטומה שלנו ולהזכיר לנו שדבר זה בסדר ובעצם לא רצוי לכולם ממה לפחד כי אנחנו ממש לא אכן מצויים בגובה הנקרא שמונים קומות.
ואם אבל נפקח את העיניים, ניווכח שבעצם הקרקע יותר מכך יציבה היכן שחשבנו ושהיא שרויה מאוד לידנו.
כל אחד אך ורק חושקים לבצע אחר הצעד ה-1 לכיוונה.