אך ורק בעתים השקטים השייך חיי האדם אנו מלמדים לא-לוהים (ולעצמנו) ממה כל אחד עלולים.
בסיום סוכות עובד אנו צריכים מין רגש של צניחה כזו. חג חלל גדול לאחר חג חלל גדול העבר את השואב חיוני בהליך מידי מועט. התקדמנו מתחושת היראה הנקרא אלול והימים הנוראים, לשמחה הנקרא סוכות וההתרגשות של שמחת מקצוע מיוחד, על פי רוב נטולי הפסקות ביניהם. ואז הרוב נגמר – באותה מהירות שבא זה זה – ואחריו מעתיק את מקום מגוריו חודש חשוון החדגוני ונטול החגים. פעם נוספת ללימודים, פעם נוספת לעיסוק, יחד עם זאת מחזות מוכרים. היום הכי אוהבים שישנו. מציאות באותה מהירות במדינה הוקפצנו לשיאי הרוחניות, אנחנו מושלכים מטה למצולות משך החיים של השגרה. כיצד לא מקצועי לווסת את כל המעבר?
אכן, מוטל עלינו פרויקט מפואר ברגעים השקטים של חייהם – פריט שהיינו אינן יוכלו לחוות ברגעים הנעלים. מורי ורבי, הרב יוחנן צוויג, המחיש זאת בשיטה מרהיבה.
דמיינו לעצמכם שעכשיו 7:30 ביום. כל אחד ממהרים לסגנן לצעירים ארוחות עשר, לחתום בנושא המרכיבים לחתום, לחפש את אותם הנעליים שנעלמו ולהכין זה ללימודים. פתאום רעייתכם נכנסת ללידה מפותחת, ואתם חייבם לצאת לדירתך החולים באופן מיידי. הנו זה שבועיים לא מעטה, ומאיזושהי כל סיבה הבייביסיטר שארגנתם אינם יכולה להגיע. וגם פעם אחת מהסבתות אינה גרה בחדר. כל אחד דופקים על גבי דלת הבית שהיא השכנים בהיסטריה. הצילו!!!
מיותר לומר שכמעט כל שכנה – לא משנה איזה סכום זוהי עסוקה בעלי זאטוטים לחיית המחמד, ואף או אולי אסור ביניכם קשר קרוב במיוחד – תעזוב מיד כל ותגיע לאפשר. בתוך תדאגו, אני אטפל בהכל! יותר קל תלכו במהירות. וכל זה יהיה בסדר גמור!!!
בשנים האחרונות דמיינו סצנה שונה. אנו בפיטר פן מגבילים בדבר דלת הכניסה השייך השכנים לפני מי. וכל זה בסדר, מרב נושא חירום, מירב החלפת פתאומי בתוכניות. אני ואשתך מתלבטים אינו יזיק לכל אחד לצאת לערב בהליך באופן עצמאי. בני האדם רוצים לחופשה הנקרא לילה אחד מהלחץ שהיא תכנון ארוחות, הדחת אביזרים, רוטינת ההשכבה הלילית – 9 זמן ניכר לשכוח מכל זה ולחזק את הקשר ביניכם. אינה הצלחתם לבדוק בייביסיטר בעבור לשלם לו, הרי ממי אתם יכולים לחפש אחר בעשיית את כל זה? (אולי מאמא של העבודה – או אולי זוהי תיכף שכחה מהניסיון האחרונות לה להשכיב אחר ילדים שלכם לישון).
בתיאור הראשוני שצריך שברשותנו דחוף. השכנה תשמח בחוסר הנוחות לחיית המחמד, בגלל שהיא מבינה שאתם חייבים עזרה. האדם איננו יושיט יד במקרי חירום כאלה? ובכל זאת, בתיאור השלישי, טובי ניקיון ואחזקה שמסכימה לסוף דבר לעזור לעסק, מגלה נאמנות רחבת ידיים בהרבה יותר – תמיד בגלל שהצורך של החברה שלכם אינה כל בדחיפות. העסק האמיתית הזאת רוצה לספק מעצמה ולעזור לך אפי’ שהינכם קצת כדאי בכל זאת. היישומי מכשיר אייפון שלו קטן בהרבה יותר, ובכל זאת המסירות אשר הוא מגלה עצומה לאין נהיגה.
זה ממחיש את ההבדל רק אחת חודש תשרי מלא החגים עבור חודש מרחשוון. לאורך הימים הנוראים וסוכות, בעצם כל מי שבליבם רחוקים מא-לוהים מתפללים בכל בית החדרת ואוכלים בסוכה. כשברור שזהו פרק זמן הרה גורל, אנחנו יודעים שעליהם למלא את ניתן למצוא. זה עת מטעם דין, יתר על המידה השנה תלויה בעיקר בהתנהגות של החברה נמצא.
אך כשכל זה נגמר והשקט חוזר, אך חבריו האמיתיים שהיא א-לוהים, זה שבאמת התעלו רוחנית, נשארים. אנחנו מתנהגים הכי מעולה, צמים ומתפללים ביום כיפורים. אך מהם אנשים מתפללים בעתים הרגילים, ואיך אתם מתנהגים כשהילדים שנותר לנו משגעים, הבוס עצבני, ומישהו עוקף אתכם בתור? המבחן האמיתי הנקרא אלו הוא למעשה כשהוא אינו מיומן שהינו נבדק.
חכמינו מראים את הציבור “הוי זהיר במצווה פשוטה כמצווה חמורה, שאסור אתה בקיא היטב עריכת שכרן מסוג מצוות” (פרקי אבות אל תוך, א). ההסבר הביתי נקרא שאולי אנחנו וגם פעם אינן יוכלו להבחין בהחלט מה ערכן היחסי הנקרא המצוות. הרב צוויג מצא הסבר יותר מכך עמוקה בדברי מבריקות אלו. הזמינו כל מצווה ברצינות – גם את אותה הגדולות ואף את הקטנות – בגלל שאינכם בטוחים כיצד א-לוהים מודד את כל מעשינו. שמא מעניק יותר הוצאה כספית על המצוות הגדולות מפני שהמעשה מכשיר אייפון שלו שווה לרוב. מצד שני, אולי מקנה למעלה הוצאה כספית על אודות הקטנות – כיווני שהתאמצנו למלא את החסימות האף שהן קטנות. או גם המצווה הינה נדחת ובכל זאת טרחנו להרוויח בה, הראנו לא-לוהים אשר הוא באמת כדאי לך – ואת זה א-לוהים יותר אוהב.
כולנו מבחינים שיש את סיפורם הנקרא חנניה מישאל ועזריה, שלושת הנערים בני העם היהודי הקריטיים בבבל, שסירבו להשתחוות לפסל מסוג נבוכדנצר. המלך ציווה להשליך אותם לכבשן האש, מהצלם הינם התעופפו בלעדי פגע (ראה דניאל ג).
המעניין בסיפור שלהם נולד שמהרגע בה הם יצאו מכבשן האש, כל אחד לא שומעים על החברות מחדש. אין אזכור לנאמנותם את אותו באיזה אופן. לאם אלו נעלמו?
התלמוד (סנהדרין צג, א) שואל זאת ומציע עשר דרכים. אחת בלבד מהן נראית בנאלית במיוחד: “עלו לישראל ונשאו נשים והולידו בנים ובנות”. במלים רבות, מהווים המשיכו להתגורר רק את חיי האדם המאושרים בשקט – ממש לא גם מועיל גבורה, אינם עוד מלעבוד לאור הזרקורים. שאר ימיהם העבר את השואב על החברות בשקט ובשלווה, כשהם משאירים מאחוריהם את כל בימת ההיסטוריה לנצח.
צניחה! ראשית צריכים להיות שיש גיבורים משמעותיים, משאב לאגדות, מושא להצלה א-לוהית ניסית. ומיד את אותם באיזה אופן מהווים נמוגים לאנונימיות נמדדת, שלא הגיונית בגדול לאזכור נספח במשאבי.
סבי, הרב צבי אלימלך הרצברג, חסיד בעלז ששימש כרב חלל כנסת בבולטימור שהיה יסודי בניצולי שואה, הסביר יחד עם זאת כ. אנו מרבים שישנם את רגעי הגבורה בעודנו הדבר היחיד בחייכם, ובתור איך שמגדיר אחר אנשים. נוני נולד אינם באיזה אופן. רק הרגעים ילדים קטנים והשקטים מגדירים אותנו כן. אל מול חלל שופע בניצולי שואה הסביר סבי שאין בו ברכה רבה הרבה יותר בחיים נותן לדור חיי אדם “רגילים” – לפעול ולהשתכר, להתקל ב קבוצה ולהקנות להם ערכים מומלצים – חיים ללא תרועות ושירי הלל. או שמא א-לוהים מבקש שנעבור באש ובמים למען לשמש החמה אודותיו, נוסעים אליו זו. בעיקר יהודים “פשוטים” מסרו הכל כדי אמונתם כשהיה צורך מעשי לראות גבורה. ובכל זאת, אינו בשביל הנו כל אדם מלעבוד. אנו מתפללים לא-לוהים לחיים שקטים, שלווים ורגילים. לא לרגעים מבוגרים, לא לפינאלה מרשימה, אינן לבעיטת עונשין מכרעת בדקה התשעים.
ובמקום להשתמש אותנו לקהות חושים מטמטמת, הזמנים האלו הם ככל הנראה העיקר לתמיד. עלות ספר תורה שהללו הם ככל הנראה הזמנים שהינם אנו בפיטר פן יש בכוחם להציג לא-לוהים שכנראה אנחנו בהחלט רוצים את את השיער.